הורות היא אחד התפקידים המאתגרים ביותר בחייו של אדם. אנחנו נדרשים להעביר את המיקוד מעצמנו אל הילדים שלנו ובמקביל להזין את הצרכים שלנו כמבוגרים, לפגוש את המגבלות, הרגישויות, הכאבים והקשיים שלנו. איך מוצאים את האיזון? מה עושים כשקשה בהורות ולא מצליחים גם להנות ממנה? וכשיש אי הסכמות וויכוחים בין ההורים על ההורות? ומה אם אני חושש שאעביר לילד שלי חוויות לא טובות מהילדות שלי עצמי? אני יודע/ת מה לעשות ובו זמנית לא יודע/ת איך ... כל כך הרבה תהיות ושאלות ...

לתפיסתי, אין הורה שלא רוצה בטובת ילדיו ואין הורה שלא רוצה להרגיש טוב עם תפקידו כהורה. אך לעיתים קורה שמציאות שאנו פוגשים בהווה, דפוסי ילדות שלנו או חוויות שאנחנו נושאים איתנו מהעבר - משפיעים על דפוסי החשיבה, ההרגשה וההתנהגות ומנתבים אותנו למקומות שדווקא היינו רוצים לשנות.

מתי להגיע לטיפול בהורות?

כשסביב החוויה ההורית יש תחושת מרכזית ומטרידה של מתח, רגשות אשמה, כעס, עצב, חוסר יכולת, תסכול. אלה אומנם תחושות שמלוות בזמנים שונים כל הורה באשר הוא -  אך כשהן הופכות להיות חוויות בעלות עוצמה בהורות יש אפשרות לבחור להגיע לטפל באותן תחושות.
יש כאלה שמגיעים לטיפול כשיש שאלות שעוסקות בגידול ילדים, בחינוך, בזוגיות, באיזון בין תחומי חיים שונים וההורות. אחרים פונים על רקע של חוויות קשות בעברם (כמו פגיעות מיניות, אלימות רגשית או פיסית) אשר משפיעות על ההורות שלהם. ויש שפונים בעקבות מצוקה או קושי שנוגעים לילד שלהם.

טיפול זו עבודה – הוא דורש מאמץ של זמן, כסף, התעמקות רגשית, התמודדות עם הווה ולעיתים גם עם עבר. לפעמים העבודה הטיפולית דורשת מאמץ גם בין פגישה לפגישה - בין אם בביצוע משימות ובין אם במפגש עם רגשות ומחשבות שעולות. לא תמיד מתאים לאדם להיות בטיפול, מצד שני לפעמים דווקא להגיע לטיפול זו מתנה שאדם בוחר לתת לעצמו, הרי גם להיות אלוף אולימפי זו עבודה קשה הדורשת מאמץ לאורך זמן, ובכל זאת יש אנשים הבוחרים להשקיע באימונים למען מטרה שחשובה להם.

 

מקומות של קושי אפשרי בהורות

• חששות ופחדים – אולי מה שהיה לי, יקרה גם לילדים שלי

• אני לא מצליח/ה להנות מההורות שלי

• חיכיתי להיות אמא/אבא אבל זה מאוד אחרת ממה שקוויתי

• הזוגיות שלי היתה יותר טובה לפני שהייתי הורה – מה קורה לי / לנו ?

• אני עושה או אומר/ת דברים לילד/ים שלי שאחר כך אני מתחרט/ת עליהם – אבל לא מצליח/ה להמנע מזה

• אני מוטרד/ת בנוגע לילד/ה שלי – משהו איתו לא "עובד" נכון בעיני. אלה יכולים להיות קשיים בשינה, באכילה, קשיים בתחום החברתי, ביחסים בין האחים, במרדנות שלו מולי, בצורך שלו להיחשף לסכנות (ריצה לכביש, עמידה במקומות גבוהים, עיסוק יתר בגפרורים וכד'), ההתנהגות שלו במקום מסויים (בגן/ אצל קרובי משפחה / בגינה) או דברים אחרים.

​​

 

אז מה עושים? ואיך מתחילים?

​

​

ומה קורה במפגשים? מי נמצא?

​

​

כמה עולה פגישה?

​

​

​

​

ולמתעניינים - תקופת הילדות שלנו ואיך היא קשורה לתקופת ההורות שלנו

ההורות שלנו מורכבת מכמה דברים והעיקרי בהם הוא הניסיון שצברנו. ולכולנו יש ניסיון גם לפני שהיינו הורים לילד הראשון שלנו. איך זה? כולנו היינו ילדים, ומההורים שלנו למדנו הרבה על תפקיד ההורות. למדנו מה זו קירבה או מה זה ריחוק, למדנו האם ניתן לסמוך על האנשים סביב ועד כמה, למדנו איך מבוגרים מתייחסים לילדים ואיך ילדים למבוגרים, למדנו ערכים, למדנו מהי אחריות של טיפול במישהו שתלוי באחר. ההתנסות בתקופת הילדות היא בית הספר הראשון שלנו להורות. אין הורות שכולה רק טוב, למעט לפעמים בסיפורי האגדות. וטוב שכך – שכן הורות שכולה רק טוב מביאה איתה קשיים משל עצמה (סביב הרעיון הזה טבע ד"ר ויניקוט את המושג - "אם טובה דיה" בניגוד לאם מושלמת). היא לדוגמא מונעת מילדים להתמודד הדרגתית עם החיים המורכבים ממגוון רבדי רגשות וחוויות, וזאת במסגרת עוטפת ומותאמת.
לרוב התפיסה הכללית שלנו על מהי הורות, נובעת ממצבור של רגעים והתנסויות של חוויות הילדות שלנו ושכלול שלהם לתמונה אחת כללית. כך שגם כאשר הורים לא נענים תמיד לבקשת ילדיהם, היתה לפעמים אוירה של כעס או כאב – אלה לא בהכרח יצבעו את תפיסת ההורות השלמה של הילדים בבגרותם. האיזון בין החויות הוא המשמעותי. במקרים של יחס עיקבי שלילי, או אירוע טראומטי חד-פעמי או מתמשך -  אלה חויות שעשויות להשפיע במידה רבה על התפיסה והתיפקוד ההורי שלנו. כך לדוגמא אדם שחווה בילדותו טראומה של אלימות חד-פעמית או מתמשכת (אלימות פיסית, מינית או רגשית), לרוב אלה יהיו חוויות שיעצבו וישפיעו משמעותית גם על תפיסתו ותיפקודו ההורי בבגרותו.

אבל זה לא הכל. ההורות שלנו מורכבת גם ממערכת האמונות שלנו, מהמחשבות שלנו, מאידיאולוגיות שעיצבנו במהלך חיינו כמתבגרים וכבוגרים וכן מההתנהגויות והמצבים שבמציאות חיינו. לאלה יש השפעה מעגלית על הרגשות שלנו כלפי ההורות.

​

אמרתי שההורות שלנו מורכבת? אז כן. יש עוד. ההורות היא תמיד בקונטקס של שני הורים. בין אם יש בן/בת זוג נוכח בחיי ההורות המשותפת, בין אם הוא / היא מקיים הורות עצמאית נפרדת מההורה השני ולפעמים גם אם יש הורות ללא בן/בת זוג– כל אחד מבני הזוג מביא להורות את העולם שלו, את הציפיות והחלומות לגבי תפקיד ההורה השותף וההורות דורשת דיאלוג בין שני עולמות אלה והגעה לסטטוס קוו או הסכמה כלשהם. וכיוון שאנשים אינם חיים על אי בודד – הרי שישנה גם הסביבה הכוללת את משפחת המוצא, המשפחה המורחבת, השכנים, החברים, הקהילה, החברה, אנשי החינוך, הבריאות הטיפול – ולעיתים פשוט את האזרח ברחוב – שעשויים לתמוך או להחליש את המערכת ההורית והחוויה ההורית.

​

​

​

​